<h1>כל בו סימן קכ"ז בשם התשב"ץ</h1>
<h2>דף ב:</h2>
דין אם גוי חייב שבועה לישראל מותר לישראל לקבלה ממנו וכן פר"ת ובלבד שלא ישבע באמונתו שלו. ומה שאסור ליקח שבועה מהם אינו (נאמן והואיל שהוא) [כי אם] מדרבנן אז מותר מפני שהוא כמציל מידם. ואף על פי שאסור לילך בערכאותיהם כדכתיב כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים. מכל מקום כדי להציל מידם מותר. ואף ע"פ דשמא הוא מתכוין (לישבע) [לשיתוף] באמונתו כשהוא נשבע אין בכך כלום לפי שהדברים בלב אינם דברים.
<h2>דף יג:</h2>
דין אדם שנדר לחבירו לתת לו בנו למול או להיות לו בעל ברית צריך לקיים לו. ואף על גב דאמרינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כאן כיון שהוא מנהג של בני אדם שנודרים ביניהם זה לזה למול או להיות לו בעל ברית ומקיימין גם בזה יש לקיים. והר"ף ז"ל הגיה מידו רבי' יחיאל מפרי"ש היה אומר דמתנה בעודה מעובר' אינו כלום משום דהוה דבר שלא בא לעולם וכגון זה לא מצינו שיועיל המנהג.
<h2>דף מו.</h2>
ורב האי ז"ל פסק מי שנשבע בנטילת חפץ אפילו [בטלית או] בתפילין צריך לקיים שבועתו ואין יכולין להתיר לו אפילו לדבר מצוה. והר"ף ז"ל הגיה מיהו התוספות פסקו דלדבר מצוה מתירין אפילו על דעת רבים. ובלא דבר מצוה מתירין רק שלא יהא על דעת רבים.
